המעבר ממלחמה בחוץ למלחמה בבית

אנחנו חיים בשנתיים וחצי האחרונות במצב מלחמה מתמשך, כאשר הצפי הוא שבשנים הקרובות יקירנו ימלאו תפקידם במילואים ובתפקידי הביטחון ביתר שאת. לא עוד אירוע חד־פעמי שחולף ונחרט בזיכרון, אלא חיי יומיום שבהם האיום נוכח כל הזמן. זה משנה את הדרך שבה אנחנו חושבים, מרגישים ומתנהלים.

גם כשנדמה שהכול רגוע, משהו בפנים נשאר דרוך. יש אנשים שמתארים עייפות שלא מרפה, אחרים מדברים על עצבנות או חוסר סבלנות, ויש כאלה שמרגישים אשמה, כאילו אסור להם ליהנות כשחבריהם עדיין שם בחזית. התחושות האלה לא מעידות על חולשה, אלא על תגובה טבעית למציאות לא טבעית.

מהי טראומה מתמשכת (CTS)?

טראומה מתמשכת (Continuous Traumatic Stress) מתרחשת כשאין באמת "סוף לאיום". זה לא אירוע שאנחנו מעכלים וחוזרים ממנו לשגרה, אלא מצב שבו מערכת העצבים נשארת דרוכה ימים, שבועות וחודשים.

בישראל של תקופת חרבות ברזל זה מתבטא באזעקות חוזרות, חדשות בלתי פוסקות, שירותי מילואים ארוכים, והתחושה שהכול יכול להשתנות בכל רגע.

כשזה נמשך זמן רב, קשה מאוד לחזור למה שהכרנו, לאכול בנחת, לצחוק עם הילדים, ליהנות מבילוי או חופשה. הכול מרגיש כבד יותר, מתוח יותר, פחות נגיש.

התא המשפחתי, עומס, תפקידים נוקשים והשפעתם על הילדים

בבתים שבהם אחד מבני הזוג משרת במילואים או בכוחות הביטחון, בן/בת הזוג שנשאר בבית הופך לעמוד התווך של המשפחה. הוא או היא מנהלים הכול לבד: עבודה, ילדים, בית. זו משימה עצומה, אך היא גובה מחיר של עייפות גדולה ולעיתים גם ייאוש.

ובתוך כל זה, גם הילדים משתנים. הם לומדים להיות יותר "בשקט", להתרגל להיעדרות הורה אחד, להתבגר מהר מהרגיל. לעיתים זה מתבטא בקשיים רגשיים, חרדה, עצב, או דאגה מתמשכת. לעיתים זה יוצא החוצה בהתנהגות, כעס, סגירות, בעיות משמעת.

שיח זוגי משותף ורגיש לצרכים

שיחה זוגית אמיתית אינה רק על "מה אתה מביא" או "מה את נותנת". היא דורשת הכרה בצרכים של שני הצדדים. החוזר מהמילואים זקוק לרגישות, למרחב לעכל, לשתף בקצב שלו, למצוא שוב את מקומו בתוך הבית. ובמקביל, יש ציפייה שגם הוא יישא חלק מהעומס המשפחתי.

השיח הזה לא תמיד פשוט, במיוחד בחברה שבה פגיעות נתפסת כחולשה. אצל לוחמי מילואים ואנשי כוחות ביטחון, שיתוף רגשי יכול להתקשר לאיום בזהות, "אני לא יכול להרשות לעצמי להישבר". לא פעם זה מוביל להכחשה, להימנעות או לחיפוש פורקן בדרכים אחרות כמו אלכוהול או קנאביס.

דווקא כאן חשוב לפתח מרחבים בטוחים לשיחה: בין בני זוג, עם חברים קרובים או עם איש מקצוע. המילים יוצרות חיבור ומונעות מצוקה שמעמיקה בשקט.

פעילויות משותפות, קטנות או גדולות, יכולות לשבור את השחיקה: שיחה קבועה בערב, יציאה מהשגרה, או אפילו משימה יומיומית שעושים יחד. זה לא "בונוס" אלא חלק מהחזרת האיזון הזוגי.

לפעמים הגוף מדבר לפני הנפש

לפעמים, זה הגוף שמדבר עוד לפני שהמחשבות מצליחות לתפוס מה קורה. אתם עשויים להכיר את התחושה של כבדות, מועקה, שרירים תפוסים, כאבים שלא הכרתם שמופיעים וחולפים, או מערכת חיסונית חלשה שמשאירה את כאב הגרון או הראש עוד כמה ימים.

בספרו הידוע "הגוף זוכר הכל" (The Body Keeps the Score), בסל ואן דר קולק מתאר איך טראומה נחרטת בגוף לא פחות מאשר בנפש. כלומר, גם אם לא נדבר על זה, הגוף מספר את הסיפור בדרכו.

מכאן עולה רעיון חשוב: אם נצליח לאזן את הגוף, נוכל גם להחזיר את המחשבות והרגשות למסלול מוכר יותר. אפשר לחשוב על זה כעל "טווח תנועה פנימי" שבו אנחנו מסוגלים להכיל, לא מוצפים מדי, לא קפואים מדי. כשאנחנו בתוך הטווח הזה, אנחנו יכולים לנוע, להרגיש ולחשוב באופן טבעי יותר.

פעילות גופנית קבועה, נשימות עמוקות, יוגה, ריצה או אפילו הליכה פשוטה, כל אלה עוזרים להחזיר אותנו לאותו טווח. כשהגוף נרגע, גם הנפש מוצאת יותר מקום לנשום.

תמיכה מבחוץ

מעגל התמיכה לא נגמר בבית. משפחה מורחבת, חברים, קהילה ועמותות רבות שקמו מאז תחילת הלחימה, כולם יכולים להיות חלק מהחמצן שמאפשר להמשיך. בקשת עזרה אינה חולשה, אלא כלי שמאפשר להחזיק מעמד לאורך זמן.

טיפול, לא מותרות, אלא צורך

פנייה לטיפול פרטני, זוגי או קבוצתי כבר אינה מותרות. עבור משפחות רבות זה תנאי להמשך תפקוד. טיפול מאפשר לפרק דפוסים נוקשים, לשחרר מתחים שנצברו ולבנות חוסן שמחזיק גם כשאין ודאות שהמציאות תירגע בקרוב.

📖 המאמרים בסדרה

הסדרה מלווה אתכם צעד אחרי צעד, מהחזרה הביתה ועד תחילת ההחלמה.

מומלץ לקרוא לפי הסדר 👇

1

הבית אחרי הקרב

חשבתם שהחזרה היא הסוף. לפעמים היא רק תחילת הפרק הקשה יותר.

לקריאה

2

לדאוג למי שדואג

אף אחד לא יבוא לשאול אותכם איך אתם. שחיקת חמלה אצל בני זוג של לוחמים.

לקריאה

3

הגוף לא מקשיב תמיד למילים

מה עושים מעבר למילים כדי להגיע לגוף, כולל תרגיל מעשי.

לקריאה

4

לדבר כשקשה

רוב השיחות הזוגיות לא נכשלות בגלל מה שנאמר. הן נכשלות לפני שנאמר מילה.

לקריאה

5

השאלה שאיש לא שואל

מה קורה כשהעזרה שלכם הופכת לחלק מהבעיה.

לקריאה

6

זה לא קורה בבת אחת

אנשים לא מחלימים מתסמיני PTSD ברגע אחד. הם מחלימים בצעדים קטנים.

לקריאה